בעקבות הכתבה: "תורת הגזע: מה מסתתר מאחורי הדאגה למעמד השחקן הישראלי"
שנכתבה ע"י עידן עמיאל, ופורסמה באתר ערוץ הספורט.
הרעיון המרכזי בכתבה היא שכולנו (אוהדי הספורט) הם גזענים, כי אנחנו רוצים יותר ישראלים בקבוצות הישראליות ופחות זרים- ולפחות אוהדי בית"ר, כנים לגבי זה.
וואליד באדיר- לבית"ר ירושלים?
אני חושב שהחלק הראשון של המשפט הוא טענה מעניינת, והייתי אפילו יכול להכליל אותו על כולנו, ללא קשר לאוהדי הספורט, מכיוון שאני בעצמי, אף פעם לא לגמרי הבנתי מהי בדיוק גזענות.
האם להגיד שרוב העבריינים שנרצחים על בסיס מלחמת כנופיות בארץ, שם משפחתם הוא לא גרינברג זו גזענות?
האם להגיד שאם נדרס ילד מנסיעה ברוורס של בן משפחתו הסיכוי שמדובר במשפחת בני מיעוטים הוא גבוה יחסית זו גזענות? אני חושב שכן -אבל….
אז כמו שאמרתי, הייתי רוצה להתייחס לכתבה הזאת בצורה שקולה ועניינית, אבל מנקודת מבטי, כמעט כל משפט בה הוא במקרה הטוב דעת מיעוט ובמקרה הפחות טוב פשוט הזוי/מקומם/טיפשי- מחקו את המיותר אם יש כזה.
ראשית השימוש במילה אקסיומה. אקסיומה היא הנחת בסיס, שנלקחת כמובן מאליו ואין צורך להוכיחה.
ברמה העיתונאית, אני חושב שזה דיי ברור, ואם לא כדאי להבהיר זאת לכותב, אין זה אומר, שאם השתמשת בה, המשפט הבא שיבוא מיד אחריה יהיה אמת מוסכמת על פי כל- גם אם מאד היה רוצה בכך.
לגבי ה"אקסיומה" הראשונה- אני מסכים שאהדה היא עניין אמוציונאלי, אך איך אמירה זו מקדמת את הטענה של הכותב? האין רגש כלפי קבוצה נבנה בין השאר ע"י חיבור לשחקניה? האם הכותב באמת לא מצליח לראות קשר בין הרצון לראות שחקנים ישראלים מצליחים בקבוצותיהם, נשארים בהן כמה שנים ולא עוזבים אחרי שנה כמו רוב הזרים שמגיעים לכאן- לבין היכולת להזדהות עם קבוצה?
האם דרק שארפ ששיחק במכבי תל אביב 15 שנים, לא זכה לאהדה יותר מרוב הישראלים שדרכו כאן, מבלי להיות ישראלי ועל אף שנולד "X ק"מ מהיכן שאני נולדתי ולא X מינוס 2,000 ק"מ מהיכן שאני נולדתי"…? (כן, אני יודע, טכנית הוא נחשב ישראלי, אבל בחייכם…)
"אחי, חומוס". דרק שארפ.
נמשיך ל"אקסיומה" השנייה: "הדברים החשובים באמת הם תוצאות ויכולת."
אקסיומה? חשובים למי?? לאוהדי הספורט האמיתיים??? פה באמת חידשת לי.
כי כשאני מסתכל על מורשת כמו ליברפול שלא הביאה תוצאות, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על היכולת בערך באלף שנה האחרונה (שוב, הקטנוניים יגידו שהייתה שם אליפות אירופה באמצע- איך אומרים בשכונה, פוקסים לא נחשבים), ועדיין אחת הקבוצות אשר "אף פעם לא תצעד לבד"..
או אם נעיף מבט על הפועל ת"א (אוסישקין), קבוצה שטוטאה במשך שנים ע"י מכבי ועדיין רוב אוהדיה לא הפסיקו לאהוב, אולי אפילו אהבו רק יותר עם כל הפסד.
ואני חושב שהרשימה כ"כ ארוכה שזה מגוחך להביא פה עוד דוגמאות.
ולגבי מסי ורונלאדו, נכון, לצפות בהם זה מהנה, צריך להעריך את העובדה שנופל בחלקנו לראות פלאים כאלה, אבל אם לרגע נהייה כנים, האם גול של מסי יכול לדגדג לנו חצי ממה שעשה לחלקנו כשג'מצ'י שם את הסל ההוא מול ציבונה? או כשטפירו קבר את מכבי באוסישקין כשהיה בערך בן 18? אז באמת, בוא נשים דברים על דיוקם:
הם אהודים כמו מוזיקה של וויואלדי ע"י בוגר בי"ס רימון, רק שאותם גם הדיוטות כמונו מצליחים להבין. אין כאן שום דמיון לאהדה של אוהד את קבוצת ילדותו. הדוגמא הזאת פשוט לא רלוונטית.
ואז, או אז, מגיע המשפט המסכם של המאמר "…אז בפעם הבאה שאתם מצקצקים בלשונכם לעבר אוהדי בית"ר, תנו להם קצת יותר קרדיט, הם לפחות כנים בקשר לזה…."
כאן כבר באמת הגעתי קרוב לאישפוז.
כשהכותב מתייחס "לזה", למה בדיוק אתה מתכוון? למה שנאמר עד כה בכתבה?
אני לא זוכר שאוהדי בית"ר המדוברים אי פעם התנגדו להבאת שחקן שנולד 2000 ק"מ מכאן או 200 מיליון קילומטר מכאן, אני לא זוכר התנגדות לזר אמריקאי, אוקראיני או קוזבקי. אני אפילו לא זוכר התנגדות לשחקן עם עבר בהפועל תל אביב- אני רק זוכר התנגדות להבאת שחקנים ממגזר מאד מאד ספציפי.
אז אני רוצה לשאול את הכותב, האם אתה באמת מוצא קשר בין כל האמור בכתבה שלך לעובדה שקיים גרעין מסוים של אוהדי בית"ר, אשר באופן גלוי ומוצהר "לא מרשים" לראשי קבוצתם להחתים שחקן ערבי-לא זר, לא אמריקאי, לא גרמני, רק ערבי?
האם אתה באמת מוצא איזשהו קשר בין ההעדפה של אוהד ספורט לראות בקבוצה שחקנים שבאים כדי להישאר, ולא לעשות את הבוחטה ולברוח, לבין המדיניות השנויה במחלוקת של אגודת בית"ר ירושלים בעקבות לחץ קומץ מאוהדיה?
או שאולי כל זה בא לתת סיכום מפוצץ לדעה שנתמכת בטיעונים שנויים במחלוקת עד מומצאים בכתבה ששכחה אמת עיתונאית מהי??
אז על שימוש במונחים מתמטיים לתמיכה בהנחות שגויות בבסיסן, על שימוש בטענות קלושות ועל הסקת מסקנה דמגוגית שהקשר בינה לבין האמור בכתבה מעלייה נראה כמעט תלוש – מר עידן עמיאל, קבל חמישה מלפפונים.
לתגובות- אפשר גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג
שיימס ברשת 
כמובן שהמשכיות מחזקת זהות והזדהות, אבל אני חושב שזה רק צד אחד בחשיבות שאוהד ספורט אמיתי רואה בשילוב שחקן מקומי על זר. בסה"כ גם שחקנים ישראליים מחליפים קבוצות כמו גרביים, וקשה לזכור מי היו הישראלים בקבוצה לפני שנתיים או שלוש. ויש גם הבדל עצום בין סתם עוד שחקן ישראלי לשחקן שגדל בנוער של הקבוצה, למד איתך בבי"ס או שפגשת אותו על מגרש הכדורסל בשכונה. עד כמה שזה מצער, להפועל ירושלים כדורסל שהיא אהבת חיי, אין שלד וזהות, ישראלי או זר, כבר כמעט עשור, והתוצאה ניכרת בקרחות במלחה. וכמו שכתב עמית, דרק שארפ הוא מרכיב מרכזי בזהות של מכבי בגלל ההמשכיות לא בגלל שהוא ישראלי (עאלק)!
אני חושב שטיעון מרכזי שחשוב גם בימים של חוסר זהות אמיתית בקבוצות היא התפתחות הספורט הישראלי. כל עוד שני הכותבים מסכימים שללאומיות יש חשיבות לפחות עבור נבחרות, ואנחנו מעוניינים לקדם את השחקן הישראלי וכך גם את הנבחרות הלאומיות, אז יש ערך חשוב לכך ששחקנים הישראלים ישתלבו ברמות הכי גבוהות ויקבלו דקות משחק משמעותיות. אז לאומיות יש, וציונות גם, אבל בטח לא גזענות, וכל השוואה לזוועה שהיא אוהדי בית"ר זו סתם זילות במושג גזענות ובפשעי השנאה שלהם (או של הקומץ, לא באמת אכפת לי).